מול הפיוס

מקובל להניח, כי מי שהשלטון בידיו יודע, מה הוא שח. הוכחות, רבות מני ספור, ניתנו לבני דורנו, כדי לסתור הנחה זו, אך אין להכחיש, כי היא עדיין קיימת. מקורה הוא אולי בעיקר המסתורין, האופף את הדינים והחשבונות החשאיים, המגיעים לידי נושאי המשרה. אמנם, גם ביחס לשרותי הסתר למיניהם, המתרבים והולכים, ניתנו הוכחות, לעתים מוחצות, כי עלולים לפעול בהם פקחים מכדי להיות נבונים, או כסילים מתחכמים, או סתם הרפתקנים כוזבים. ידוע, כי הדינים והחשבונות שלהם, המסומנים באות מרעיד עצמות "על-סודי", יכולים להיות מוטעים בתכלית, או בגלל מקורם, מוטעים בכוונה...

אף על פי כן, קיים עדיין יחס כמעט מיסטי לאוצר הידיעות של המלחקות הרואות ואינן נראות כביכול, השומעות ואינן נשמעות כביכול. מי שנמצא בשלטון, אומרים הבריות, יודע את אשר הללו יודעים. במלים אחרות, הוא יודע את אשר אחרים זולתו אינם יכולים לדעת. אם, איפוא, הוא אומר משהו, מה לך כי תפקפק? הידיעה היא, בוודאי, מקור ההודעה. סמוך. יש יסוד לניח, כי גם אמונה תפלה זו תלך, באחד הימים, בדרך קודמותיה המרובות, ותצומצם, אם לא תיעלם לחלוטין. אבל לעת עתה היא עודנה מטעה רבים...

אם זכרוני אינו מטעני, פעלה וועדת הפיוס, בערך לפני עשר שנים, במלוא המרץ ממקום שבתה בז'נבה. הפרטים נשכחו. המסמכים אינם לנגד עיני. אבל, זכורני, כי התביעות לגבי ישראל, בענין הפליטים וכן בענינים אחרים, היו חמורות מאד ומרחיקות לכת. ואז אנחנו, האופוזיציה, שאלנו את המחזיקים בהגה: האם לא נעבור להתקפת נגד מדינית? כלום לא היתה פלישה לתוך ארצנו? כלום לא כבשו אוייבינו שטחים לא להם? באיזה זכות מחזיקים צבאות הכבוש בשטחים בהם נמצאים, בחלקם הרב, אלה הקרויים פליטים? באחד הימים, בגבור הלחץ מטעם וועדה הפיוס ובשמה, חזר מחות לארץ שר החוץ דאז, ומסר הודעה מענינת אנו נעבור, מאר, לאופנסיבה פוליטית, כל מי שלמד תורה מז'בוטינסקי, יודע, כי עצם המושג נלקח מאוצר ההגדרות המדיניות שלו), אנו נדרוש, הכריז, כי הלגיון הערבי יעזוב את ארץ ישראל המערבית, ועוד. כאמור, אין המסמך אתי, אבל תכנו העיקרי זכור לי היטב.