מ. בגין נושא דבר הנדר בכנס דור ז'בוטינסקי: נגשים תורת ראש בית"ר לשלמות המולדת, לשיבת ציון, לאחדות העם ולצדק חברתי.

קיץ שנת ת"ש, 1940. בפעם השניה, במשך חצי יובל שנים, כבו האורות באירופה. אך האפל בלילות ירד על ישראל, אשר, אוייב, לא מדביר אלא משיד, השיג בין המצרים אלפי אלפים של בניו וידכאם, ויעבידם, ויענם, ויעש מהם עפר בחייהם, אפר במותם. בימים ההם בקעה השמימה זעקת דמים אשר כמותה לא נשמעה מאז ברא אלהים את האדם, והאדם יצר את השטן. מתוך זעקה זו עלו ונשמעו, מן הגיטאות ומן המחנות ומן היערות, קריאות יאוש: למה לא שמענו בקולו של ז'בוטינסקי? כי, אכן, בהיות המוני בית ישראל ניצבים על סף התהום, הוא הופיע בפניהם לא כנביא-השואה, אלא כמבשר הגאולה, כמראה דרך ההצלה. הוא עשה לעיני כל, מאמץ-איתנים כדי להעבירם על פני תהום, כדי להוליכם, בטרם תשיגם החרב המתהפכת, אל ארץ החיים, אלי חוף מבטחים. אך הם, מוטעים על ידי מנהיגיהם, לא שעו. ובצר להם זכרו ושאלו, באין עוד איש שיוכל להשיבם...

הלוחם המאמין, מיהו? הלא הוא האיש, המוכן למען אמונתו להתחיל תמיד מחדש. נכונות זו טבועה בתולדותיו ובמסרתו של הלוחם בעמים וישראל שמו. אם נתבונן, נראנה מסופרת וקיימת ומתחדשת ופועלת מימי קדם, אשר מעבר לאפק, ועד ימינו, בהם אנו בעצמנו שבנו והתחלנו. דור ההפלגה ודור המדבר; הלוחות שנופצו והלוחות שניתנו; הבית הראשון שנחרב והבית השני שהוקם על תלו; בית הבחירה שחולל ובית המקדש שטוהר בחנוכתו; התקוממות הקנאים ומרד בר-כוכבא; ירושלים ויבנה; ההליכה לגולה והשיבה על פי קריאת המיסתורין לארץ המכורה; פירוק נשק מוחלט ומעשי גבורה מופלאים; מקד בימים ההם ומרד בזמן הזה; השמדה נוראה, תקומה מפליאה. על אף הכל, היה תמיד נכון להתחיל מחדש - זהו הצוו העליון, שניתן לישראל והוא קבלו. את הצוו הזה של המסורת העברית ספג לתוך לבו זאב ז'בוטינסקי ויעשהו מורה דרך לעצמו. הוא היה תמיד מוכן להתחיל מחדש. לעולם לא רק בנסיגה, אלא ראשית ההתקדמות; מעולם לא מג לבו בעמדו בפני קשיים, אם של דברים ואם של אנשים. מעולם לא אמר נואש. תמיד האמין במלחמתו; תמיד נלחם על אמונתו. תמיד היה מוכן, בהישבר כלי אחד, להקים מכשיר שני - למען המטרה, בשם השליחות. המורד הפורש, מיהו? הלא הוא האדם, המוכן, מתוך הכרת צדקתו, לוותר על נוחות הנוחיות בחיים, הריהי זו של אחרי רבים להטות. זהו האדם, המוכן מתוך הכרת שליחותו להיות במיעוט, ללכת במדבר, לנשום משטמה לקבל חיצי לעג, להיות לא רק בספרות אלא במציאות, ד"ר שטוקמן, לראות את ביתו נהרס, את משפחתו סובלת ולעמוד במריו למעין ענין צודק. זהו האדם, אשר לא זו בלבד שאין הוא משלים עם המציאות, אלא הוא את שנויה רואה כצוו. גם נכונות זו - לפרוש ולמרוד - צפונה במסתרי המסורת העברית. משחר נעורי הופעתו על במת ההיסטוריה, פרש ישראל מן הרבים, וויתר על נוחיות ההצטרפות אליהם והוסיף למרוד בהם, על אף כל הקרבנות הקשורים בפרישה ובמרידה זו.