גדולת המורה בהשפעת תורתו
מאמר עיתון:
מעריב
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ט תמוז התשל"ד, 19 ביולי 1974
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
כל עוד הבריטים שלטו בארצנו, לא יכולנו להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי; וגם לאחר סילוק שלטונם וחידוש עצמאותנו, מנועים היינו מלעשות כן, בזכות, או על פי חיוב, הצוואה שבה נאמר בפורש: "...ואין להעלות את עצמותי לארץ ישראל אלא על פי הוראת הממשלה היהודית של ארץ זו משתקום". את הצוואה הזאת חיבור זאב ז'בוטינסקי בשנת 1935. בימים ההם עדיין הוסיפו מנהיגי הציונות לשלול, בהצהרות חוזרות, את רעיון המדינה היהודית. ז'בוטינסקי נשא את התביעה לחידוש עצמאותנו. כמטרה מעשית, בקרב העם הסובל, החרד, המבקש פדות. באחד הימים, או אחד הלילות, ההם, מתייחד האיש עם עצמו, וביודעו את סוד מחלת ליבו, הוא מקדש, על רצונו הכמוס ביותר, את אמונתו בתקומת ישראל. הן שפת השלילה במסמך האישי היא כולה חיוב: תעלו את עצמותי על פי הוראתה של ממשלה יהודית. והיא תקום, כמובן, במקומו של השלטון הבריטי, אשר גזר עליו לא לבוא לארץ ישראל. כוחה של אמונה! על משקל חסד של אמת, אפשר לקרוא לה אמונת אמת. אין היא מותנית בשום גמול. המאמין אינו פונה אל זולתו; הוא מדבר עם עצמו. וכך הוא אומר: המדינה היהודית תקום, אולי אני לא אזכה עוד לראותה, לחיות בה. אבל אין ספק שהיא תקום, ושרים, לא מגרשי הנכריים, יצוו להשיבני לארץ חלומותי... באין הוראה מטעם הממשלה היהודית, אי אפשר להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ארצה ישראל. אך הממשלה היהודית מיאנה, במשך שנים רבות להחליט על מתן ההוראה.
בכ"ט תמוז זה, ירשה לי הקורא לרשום עוד פרק זכרונות קצר. כוונתי לקיץ הלוהט של שנת 1940. האנושות הוטלה לתוך המשבר העמוק ביותר בתולדותיה. בלבה של אירופה השתולל כוח גס, האפל שקם בתוכה לשעבד את האדם. הוא כבש ארצות, רמס עמים. גם הצבא הצרפתי, אשר זכר את וורדן, רוסק. פריס נבלה. הגייסות האפלים הגיעו לחופי האוקיינוס האטלנטי. חרדת שטן השתפכה על פני האדמה. ועמנו? הוא נלכד, נתפס, כל אויביו קמו עליו, השיגוהו בין המצרים. ממערב הגיע לריכוזיו הגדולים הנאציזם, משמיד היהודים, ממזרח הקומוניזם, מחריב היהדות. ובארץ ישראל הספר הלבן... מאין יבוא עזרו? בימים ההם – נקרא להם נוראים, מה אמרנו, מה ביטאנו? – נסתלק, לפתע, זאב ז'בוטינסקי. אם אכתוב, כעבור 34 שנים, אפילו כאלו, כי אז חשך עלינו עולמנו, אבקש להאמין לי כי לא מליצה היא, אלא ביטוי אמיתי לתחושה אנושית. זאב ז'בוטינסקי היה מייסדה וראשה של תנועתנו. הציונית, הממלכתית, הלוחמת. הוא היה מורנו באידיאל חיינו, אף בהלכותיהם. מפיו שמענו תורה; יצקנו מים על ידיו. אבל הוא היה יותר מנשיא, אפילו יותר ממורה; הוא היה לנו נושא התקווה. אמנם כן, ככל הימים הקשים – ומתי היו לבני דורנו ימים קלים? – נשאנו אליו עינינו, באמון של בני חורין, בתקווה חרישית, כי הוא ימצא את הדרך, כיצד להגשים את הציונות הממלכתית, איך להציל את העם מן המצוקה, מן הסכנות האיומות. בכ"ט תמוז ההוא, מלפני ל"ד שנים, משהלך מאתנו נושא-תקוות-העם, בכל ארצות סבלותיו, שאלנו את נפשותינו, מה היה מעתה על התקווה עצמה? עמנו היה, לא עוד על סף התהום, מפניה הזהיר ז'בוטינסקי, אלא כבר בתוכה, גם אם עדיין לא הגיע לתחתיתה, ואנו לא מצאנו, בימי הצער והיגון, תשובה לשאלה, אשר לא נתנה מניח לנפש האבלה.
במרוצת הימים, בקיימנו את צו החיים, מצאנו את התשובה. היכן התקווה? הווה אומר, בתורתו של ז'בוטינסקי, ובהגשמתה. נמרוד בצו הכלייה, שניתן נגד עמנו על ידי אויביו. נילחם לשחרור ארצנו, להקמת מדינה יהודית, להצלת העם היהודי. נפעיל את כל התכונות, אשר הוא נטע בליבנו. על פי דוגמת חייו. במעשיו, בנאום, במאמר, בספר בשיר. אמונה בצדקת ענייננו, בטוהר השאיפה: נכונות לסבול למען החרות הוצדק, למען הצלת עם והשבת ארצו; אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל; מסירות נפש. בעזרת תכונות אלו, שמהן נוצר האדם הלוחם על עניין צודק, נצא למערכה הגורלית, נתמיד בה, ובעזרת השם נוכל.
מה למדנו מזאב ז'בוטינסקי במשנתנו המדינית? ארץ ישראל שייכת, בזכות לעם היהודי. בארץ ישראל יש להקים מדינה יהודית. לאחר שהיא תקום, תהיה שליחותה העיקרית שיבת ציון, ריכוז מחדש של בני העם במולדת. בארץ ישראל יהיה רוב יהודי ומיעוט ערבי שיחיו יחד בשיווי זכויות. מדינת היהודים תשאף להיות למופת לצדק חברתי.
אדרבה, נתבונן בעקרונות האלה, שאותם למדנו מנעורינו, לפני חמישים ועד לפני 33 שנים, ונשאל, הטובים הם גם היום, או עבר זמנם?
