הישיבה התשעים-וחמש של הכנסת השמינית – יום שני, הי חשון תשל״ה 21 אוקטובר 1974 – הכרת או"ם באירגוני המרצחים הערביים
דברי הכנסת:
מליאת הכנסת
מראה מקום:
דברי הכנסת ה' חשון התשל"ה, 21 באוקטובר 1974
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
שר החוץ דרש להכיר בזהות הפלשתינאית. איזו זהות פלשתינאית? מתי ציונים דיברו על מושג סלפני כזה? אני שואל שוב את שר החוץ: אם מתקיימת הזהות הזאת, היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת? ארץ-ישראל שייכת לעם היהודי בזכות, וכך האמנו כולנו ללא הבדל מפלגה והשקפה. יש בארץ-ישראל ערבים, הם בני העם הערבי. אנחנו מכירים בלאום הערבי. אנחנו מכירים בזכותם, בתרבותם, בשפתם, לחנך את ילדיהם במורשת אבותיהם. אנחנו רוצים לחיות עמם בשיווי זכויות, בשלום בכבוד, בהגינות. אין זו זהות פלשתינאית. המקור הרי הוא מפלשתינה — פלשתין, אויב שרצה למחוק כל קשר בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל. אחרי דיכוי מרד בר-כוכבא, במקום יודיאה הרומית קרא לארץ הזו: פלשתינה. ולירושלים הוא קרא: אליה קאפיטולינה. ומשום כך חדר השם הזה לעמים אחרים ואנחנו היהודים צריכים לאשר שקיים מושג כזה? לאן אתם הולכים עם הודעות כאלה?... אלה הן הודעות חמורות ביותר גם מבחינת העתיד. היום אנחנו יכולים לראות לאן הן הוליכו. היזהרו רבותי, חידלו לכם מן השימוש בעצם המושג הזה, הוא חותר תחת כל יסוד קיומנו בארץ-ישראל, בכל חלק ממנה. נשוב כולנו יחד, כפי שהמסורת היהודית מדי פעם בפעם דורשת, אל מקורות הציונות. יש עם יהודי, יש ארץ-ישראל, הארץ שייכת לעם היהודי, יש ערבים בארצנו ואנחנו רוצים לחיות עמם בשיווי זכויות, בשלום ובכבוד.
זכותנו אפוא לקרוא היום לאחינו לא רק בניו-יורק אלא ברחבי ארצות-הברית, ולא רק בארצות-הברית אלא בכל מושבותיהם של היהודים: ביום ההוא בו נציגם של הארגונים העוינים, המכריזים בפרהסיה כי שאיפתם היא להחריב את מדינת היהודים, צאו כולכם בכל מושבותיכם להפגנות. שאו את דגל האו״ם עטוף שחורים, כי יום קדרות הוא לארגון הבין-לאומי, והשמיעו דברכם. ארץ-ישראל שייכת לעם היהודי. אמנם כי כן, מעל במת הכנסת עלינו להודיע כי ארץ-ישראל איננה שייכת רק ליהודים החיים בה, אלא לכל היהודים באשר הם שם. זוהי המערכה המתנהלת היום גם בארגון האו״ם; זוהי המערכה המתנהלת בין פאן-ערב וארגוני המרצחים, מצד אחד, לבין העם היהודי ובני החורין בעלי הרצון הטוב, מצד שני. כך צריכים להפגין אחינו בכל אתר ואתר.
אני קורא לראש הממשלה ולכל חברי הכנסת ללא הבדל סיעה, שיתבוננו היטב במושג של ״מינכן״: ראשית, איומים של רודן דמים, אם לא ייכנעו לרצונו, לפתוח במלחמה ולסכן את שלום העולם. אנו שומעים איומים כאלה כל יום. הם לא יכולים להרתיע אותנו, אין שום סיבה לפיק ברכיים. אינני מקבל את הדעה שנתקבלה לאחרונה וגם פורסמה, כאילו בעקבות מלחמת יום-הכיפורים צבאנו איננו עוד כוח מרתיע בפני מלחמה, אלא יהיה כוח מכריע לאחר שתפרוץ. לא היה ולא נברא. דווקא מה שקרה במלחמת יום-הכיפורים מוכיח שצה״ל יכול להיות כוח מרתיע מפני מלחמות. אויבינו לא העזו לפתוח בהתקפה כל עוד לא למדו עד הרגע האחרון שצבאנו איננו מגוייס ואיננו עומד במקומות שבהם הוא צריך ויכול היה לעמוד. או-אז הם התקיפו. אבל אילו צה״ל היה מצוייד כהלכה, דרוך, עומד על המשמר במקומות הנכונים — הוא יכול היה להרתיע את אויבינו מפני התקפה או תוקפנות מחודשת. גורם שני של מינכן — מהו? לחץ של ידידים: תיכנעו, תקבלו את התביעה של רודנות דמים; אתם, חלילה, תסכנו את שלום העולם אם לא תיכנעו. והתוצאה היתה: נכנעו ושלום העולם נהרס. יש לנו היום הרבה יותר כוח ואמצעים להשפיע נגד לחץ אומלל כזה של ידידים מכפי שעמדו לרשותם של מאסאריק ובנש, אם נפעיל את העם היהודי, במיוחד את יהדות ארצות-הברית המצפה לאות.
וגורם שלישי — זוהי כניעה מבית. כל ההיסטוריונים מעידים שהיה הבדל בין מאי לספטמבר 1938. במאי — אומה קטנה ואמיצה היתה מוכנה להגן על עצמה נגד רודנות דמים ותוקפנות וגרמה למבוכה גדולה בבירת הרודנות. אבל בין אותם חודשים, בין האביב והסתיו, הופעל לחץ, ובאה הכניעה, ובעקבותיה כל האסונות לעם הקטן הזה, לכל אירופה, לעם היהודי ולכל העולם החפשי.
כאשר בכל יום שני וחמישי מודיעים על נכונות לנטוש אפילו את יהודה ושומרון — אפילו את יהודה ושומרון, לב לבו של העם היהודי מקדם ולעולמים — ולקרב את צבאות ערב ותותחיהם וטיליהם ממש אל סף בתינו, זו הדרך הסלולה לכניעה מינכנית. אם מוותרים על הכלל הגדול המקובל אצל כל העמים ובכל התקופות, שאחרי מלחמות בא שלום, שלום מתבטא בחוזה שלום, ובאין חוזה שלום אין שום שינוי במצב שנוצר עם הפסקת-האש, אם במקום חוזי שלום מדברים על הסדרי-ביניים, ובעצם המלה שלום נמחקת מהמילון הלאומי ומדובר בנסיגות בלי שלום — זו הדרך למינכן.
