הישיבה השבעים-וארבע של הכנסת השמינית – יום רביעי, כ״ז תמוז תשל״ד – 17 יולי 1974 – הגברת הקמתן של היאחזויות בטחוניות והתנחלויות קבע כפריות ועירוניות על אדמת המולדת
דברי הכנסת:
מליאת הכנסת
מראה מקום:
דברי הכנסת כ"ז תמוז התשל"ד, 17 ביולי 1974
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
האנשים המשתמשים בעצם המושג הזה — ״ישות פלשתינאית״, ״עם פלשתינאי״ — מוכים בסנוורים, אינם יודעים שהם מעלים את הכורת על עתידם שלהם. איפה מתחילה והיכן מסתיימת ישות זו? ביריחו? או גם בעכו? בשכם? או גם בנצרת? ועוד: אם משתמשים במונח הזה ואין מדברים על ארץ-ישראל, על העם היהודי ועל תושבים ערביים של ארץ-ישראל שיש להם, ומן הדין שיהיה להם, שיווי זכויות בארץ-ישראל, במדינה היהודית — מקרבים דווקא לקראת המבחנים הקרובים סכנות שאין להן שיעור.
באתי לשאול שאלה פשוטה, שאלה אשר אבותינו, אלה שהניפו את דגל ציון, היו בוודאי תמהים על עצם הצגתה: שתי אפשרויות אלו — עראפאת או חוסיין? והיכן העם היהודי? היכן זכותו שאין לה ערעור על ארץ-ישראל, על-פי החלטה מפורשת שנתקבלה בשעתה גם על-ידי הכנסת השביעית? האם זה הדיון, למי למסור את יהודה ושומרון? או מן הדין שיהיה ברור כי יהודה ושומרון הם לעם היהודי, עריסת תרבותנו, לב לבה של האומה מימי קדם?
באתי איפוא היום לתבוע את הזכות הזאת. אל נמיט עלינו חרפת עולם על-ידי הברירה האווילית: או עראפאת או חוסיין. נאמר כפי שלמדנו מנעורינו, נאמר כפי שלמדנו בתורתנו, נאמר כפי שקיבלנו מאבות הציונות: ארץ-ישראל שייכת בזכות לעם היהודי ומשום כך יש להתנחל בארץ-ישראל.
הן אתם שומעים את אויבינו. שני תנאים להם, אף הם לא לחוזה שלום: נסיגה מוחלטת לקווי ה-4 ביוני 1967; פתרון הבעיה של העם הפלשתינאי כפי שהם מפרשים את המלים האלה. כל אחד מבין כי שילובם — אחד פירושו: החרבת מדינת היהודים.
הברירה האמיתית — על כף היד אנחנו רואים את זה — אינה נסיגה עם שלום, אלא קיום זכותנו על ארץ-ישראל או סיכון עצם קיומה של מדינת היהודים.
