הישיבה המאה-ותשעים-ושבע של הכנסת השביעית – יום רביעי, כ״ג סיון תשל״א 16 יוני 1971 – הצעות חוק של חברי כנסת – חוק התפזרות הכנסת השביעית, תשל״א – 1971

אם נתבונן בעיניים פקוחות, ללא נסיון של אשליה או הטעייה, נודה כי ביחס לכל ארבעת הכללים או העקרונות האלה חל שינוי יסודי... ...ישנה בעיה מיוחדת, גברתי היושבת-ראש, שכבר הזכרתיה: הסדר הקרוי ״חלקי״ על פתיחת תעלת סואץ. זה פעמיים ביקשתי להסב את תשומת-לבו של הבית לכך שהממשלה, על-פי הצעתה, התחייבה לפני הכנסת, לאחר החלטתו של בית-המחוקקים, על הכלל לאמור: ״באין חוזה שלום, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש״. אבל הממשלה החלה לדון עם הגורמים הזרים על נסיגה בתנאים מסויימים זולת תנאי אחד - כריתת חוזה שלום. טענתי איפוא שזו התכחשות להתחייבות של הממשלה, להחלטת הכנסת, לקווי היסוד, והממשלה איננה רשאית לנהוג כך... ...הממשלה, כפי שאמר שר החוץ, הקימה צוות משפטנים שיקבע בשבילה הלכה פסוקה בסוגיה זו. לעת- עתה לא שמעתי מה היה הרכב הצוות הזה. אבל בינתיים קיבלנו חוות-דעת של אחד ממנו, הלא הוא היועץ המשפטי לממשלה, שאמר בחוות-דעת שלו שהממשלה גם רשאית לסטות מקווי היסוד. כל הכבוד, כמובן, ליועץ המשפטי, אבל שר המשפטים ודאי יסכים אתי אם אומר שחברו המלומד אינו שופט, אינו פוסק, הוא מביא חוות-דעת משפטית על-פי מיטב הכרתו, אבל אין ספק שהסוגיה הקונסטיטוציונית הזאת שנויה במחלוקת בין משפטנים חשובים מאוד בישראל. ואביא היום פיסקאות מסויימות מחוות-דעת משפטית של מומחה מובהק למשפט הקונסטיטוציוני והמינהלי, הלא הוא הפרופסור קלינגהופר, ידידי וחברי. חבר-הכנסת קלינגהופר כותב כך: ״יוצא כי הממשלה מערערת את עצם הבסיס שעליו מושתת אמונה של הכנסת כלפיה, כאשר היא סוטה מתוכן הודעתה על קווי היסוד של מדיניותה, הרכבה וחלוקת התפקידים בין חבריה. די לנו בזיקתה הרצופה של הממשלה לאמונה של הכנסת, והיא, זיקה זו כשלעצמה, מחייבת את הממשלה להיות נאמנה למה שמסרה לכנסת בהתאם לסעיף 15, כששאיפתה היתה רק לזכות להחלטת אמון. הודעת הממשלה על קווי היסוד של תבניתה המדינית נושאת אופי של החלטה מחייבת, המשמשת תנאי להבעת אמון מאת הכנסת; והפרת הבטחה כמוה כהפרת אמון הכנסת.״ ולהלן — ״שתיקתה של הכנסת איננה עושה מעשה לא -חוקי של הממשלה למעשה חוק.״ אני רואה ששר המשפטים אינו שבע-רצון מן הדברים האלה. אם יש לו מה לומר, יאמר. אני חושב שהוא יסכים אתי כי הפרופסור קלינגהופר יודע משפט קונסטיטוציוני ומינהלי; ואני הבאתי את דבריו בדייקנות. (שר-המשפטים י. ש. שפירא קורא קריאת -ביניים) אני סובר שהערה זו, כבוד שר המשפטים, מצטיינת בקלילות, אבל לא ביחס כבוד לחבר-כנסת נכבד מאוד ומשפטן מובהק בכנסת. אבל אם אתה חושב שבקריאת-ביניים זו כלול גם חוש הומור, הרי אני מברך אותך על החוש הרב הזה... לפני שהלכנו לבחירות עדיין הידהדו באזני חלק נכבד של עמנו הדברים הידועים על שיבתנו לענתות, לנחלת אבות, למעברות הירדן, ליריחו, לשכם. מי יכול היה אז להניח שייאמר במפורש: ״אנחנו אנשי המערך בעד חלוקת הארץ״? יכול היה להשתמע כך, אבל איש לא אמר זאת במפורש. היום הוברר המצב בכנסת, אבל העם?... אדרבא, נפזר את הערפל על יסוד שתי האסכולות האלה. נלך לציבור מרצוננו החפשי; נלך אל עמנו, נשאל את דעתו ויאמר את דברו. אני סובר שזוהי חובת ההגינות הציבורית. אם יסכימו הממשלה והאופוזיציה לקיים בחירות מוקדמות, הרי בוודאי יקבעו יחדיו את התאריך המתאים לעריכת הבחירות. ברור שאם נחליט על בחירות מוקדמות בסוף שנה זו, ייוודע לכל העמים שעמנו בן-החורין מקיים את ההתייעצות שלו בעניינים הגורליים המוטלים על כף המאזניים, ואין שום הכרעה עד אשר יאמר העם את דברו. מכל מקום, גברתי היושבת-ראש, ברור שזוהי סוגיה משפטית רצינית מאוד. נכון שהיא שנויה במחלוקת בין המשפטנים, אבל מבחינה מדינית ברור לכל שנשבר הכלל הגדול, לפיו אין שום תזוזה באין חוזה שלום.