מה אשם?

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון י"ט אדר ב' התשי"ז, 22 במרץ 1957

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

אחר דיון גלוי, שנמשך חדשים רבים קבע בית משפט בלתי תלוי בישראל, כי ד"ר קסטנר שיתף פעולה עם מרצחי עמנו וסייע להם במסע ההשמדה. כל עוד פסק דין זה לא בוטל, הוא עומד, גם אם הוא תלוי. אבל דווקא משום שד"ר קסטנר עמד בפני המשפט – גם אם על פי יזמתה האווילית של התביעה הממלכתית – וניסה, על ידי בית הדין, לטהר את עצמו, היו חייו חייבים להיות חסינים חסינות שאין מוחלטת ממנה. כל אדם, ויהיה אפילו הפושע הנפשע ביותר, זכאי להגן על צמו, לטעון, כי מעשה מסויים לא נעשה על ידו ולנסות להוכיח את צדקתו. אף אם הוא עודנו זכאי לשאוף לטיהור שמו, או להוכחת חפותו. קל וחומר, אדם, ויהיה אשר יהיה, שהורשע באינסטנציה ראשונה בלבד. לפיכך, חובה לומר ללא היסוס וללא סייג, כי, מי שהרים ידו על ד"ר קסטנר, המורשע, והמערער על הרשעתו, התנקש לא באיש מסויים, אלא בעקרון החשוב לכל איש, שוחר אמת וצדק. הפוגע באיש, שגורלו נמצא, ולו מבחינה מוסרית בלבד, בידי בית הדין, פוגע ביסודות המקודשים ביותר של צדק ומשפט, עליהם בנה ישראל את גדולתו הרוחנית מיום היותו לגוי. מי שאינו מבין את זאת, אינו מבין מאום. ו"מאומיות"- המותר לתרגם כך המונח ניהיליזם?- דרכה סלולה: תהומה.
מי אשם בהתנקשות המחפירה בד"ר קסטנר? התשובה היא פשוטה: אלה שהחליטו עליה וביצעו אותה. מי הם? את זאת יקבע בית המשפט; ורק הוא. המשטרה אסרה מספר חשודים דובריה טוענים כי שניים או שלושה מהם הודו בביצוע ההתנקשות או בהשתתפות בה. האם זה מספיק, כדי שהציבור או העתונות או שניהם יטענו, כי אלה הם האשמים? לו היינו הולכים בדרך זו היינו מעתיקים למדינת היהודים את תורת המשפט של סטאלין ווישינסקי. אפילו ברוסיה הטוטליטרית של כרושצ'וב ובולגנין נשמעים אחר מות סטאלין, קולות, לפיהם ווישינסקי, תליינו המלומד של רב הטבחים, ביטל, באורח פלילי, את הכלל הגדול של המשפט, לאמור, אדם נחשב לחף מפשע, כל עוד לא הוכחה אשמתו. חשודי המשטרה, בין אם לא הודו ובין אם הודו, אינם עדיין אשמים. כל מי שהיה בידי הבולשת של בריה, זוכר את התשובה האולימפית של עושי דברו לכל טענות קרבנותיהם: הנ.ק.וו.ד. לעולם אינו טועה: "אנחנו" איננו אוסרים אנשים חפים אשם, ונגמר. אך מוטב שתודה.. הנלך בדרך זו במדינתנו? ילמדו נא אזרחי ישראל, מכל המחנות את הכללים הפשוטים במשפט צדק במדינה חפשית: חשוד עוד איננו נאשם; נאשם עוד איננו אשם; ואף נידון עוד איננו מורשע באוח סופי, כל עוד ענינו לא הוברר בכל שלבי הדיון המשפטי. ואם המשטרה טוענת, כי אסיר, הנמצא בידיה, "הודה", הרי גם ההודאה איננה הוכחה., כי היא עצמה זקוקה להוכחה בפני בית המשפט. ואם קצין משטרה מנסה, בגלוי או בעקיפין, לשכנע את הציבור, כי אדם, שנחשד, נאסר ונחקר, הנו אשם, מעל לכל צל של פקפוק הרי אותו קצין הוא בור או פטפטן, או רשע, או הכל ביחד – במדים.
... עד לבירור המשפטי, המהימן, הסדיר, הגלוי, אנו יכולים להניח, ביחד לאשמים ברצח קסטנר שתי הנחות כלליות בלבד. האפשרות הראשונה היא, כי ההתנקשות בוצעה על ידי אנשים, שהחליטו עליה, אם מותר לומר כך, על פי דעתם, ובידעתם הם. האפשרות השניה היא כי ההתנקשות בוצעה בהשפעתו, או בידיעתו, של אחד השרותים החשאיים במדינה... יש גם שרותים חשאיים בישראל, שתפקידם הוא להגן על המדינה מפני מרגלים, מתנכלים וסוכנים זרים. שרותים אלה, שום מדינה בימינו אינה יכולה בלעדיהם; על אחת כמה וכמה, מדינה מוקפת אוייבים. תפקידם הוא חיוני. עבודתם, בדרך כלל, היא נאמנה. לעתים, היא נעשית בתנאים קשים. יש לדעת להעריכה.
יש גם שרותים חשאיים בישראל, שתפקידם הוא להגן על המדינה מפני מרגלים, מתנכלים וסוכנים זרים. שרותים אלה, שום מדינה בימינו אינה יכול הבלעדיהם; על אחת כמה וכמה, מדינה מופקת אוייבים. תפקידם הוא חיוני, עבודתם, בדרך כלל, היא נאמנה. לעתים, היא נעשית בתנאים קשים. יש לדעת להעריכה.
אולם בין השרותים החשאיים למינהם מתקיים, על חשבון משלם המסים הישראלי, שרות אחד, שהוא סכנה ממשית לציבור,לשלומו ולחרותו. הוא יותר חשאי מכל השרותים החשאיים למינהם מתקיים, על חשבון משלם המסים הישראלי, שרות אחד, שהוא סכנה ממשית לציבור, לשלומו ולחרותו. הוא יותר חשאי מכל השרותים החשאיים בעולם. איש אינו יודע, או אינו צריך לדעת, את שם מפקדו, איש אינו יודע – חברי ועדות הבטחון והכספים של הכנסת אינם יוצא מן הכלל – מה תקציבו ומנין הוא בא. הוא כולו אפל; ודרכיו הפקרות.
אמנם, כל אזרחי ישראל מקיימים בכספם את השרות הזה, אבל לא זו בלבד שאין לראות בו שרות ממלכתי, אלא אין הוא אפילו שרות של הממשלה...בקיצור, זהו שרות חשאי של מפא"י, שלה בלבד, שהיא מקיימת אותו, מהיותה המפלגה השלטת למעשה, על חשבון המדינה, בכספי האומה כולה.
לשאלה המוצגת בראש הפרק, יש יסוד אחר. השרות החשאי הנידון, הוא עצמו הניחו, "המשטרה" (זכרו: אין זו המשטרה) הודיעה, כי בקבוצת החשודים היה לה – למען הדיוק המהותי, מוטב היה לומר : לו -מודיע נסתר, ו... ומה? ל"משטרה" היה מודיע, והיא לא עשתה דבר, כדי לפרק את קבוצת הסתר, וכדי למנוע את ביצוע "תוכניותיה"?...במקרה הטוב יותר, אנו עומדים בפני הזנחה פושעת; במקרה הגרוע ביותר, אנו ניצבים בפני פרובוקציה, שאין שפלה ממנה.
על בית המשפט הבלתי תלוי יהיה להשיב על השאלה : "מי אשם". אני רוצה לקוות, כי השופטים, אשר, ככל אזרחי המדינה קראו על המודיע האלמוני של ה"משטרה", יתבעו מאת המשטרה להביא בפניהם אותו ואת שולחיו אין, כמובן, לקבוע מראש שום דבר. בית המשפט יקבע. אולם לפי הכרתי, דרושה חקירת הצד הזה, הלוטה באפלה של הפרשה, לעצם עשיית הצדק...
"מה" אשם בהקמת קבוצות סתר? הנה ה"אשם": הציניות הטוטליטרית, הראוייה לפאשיסטים או לקומוניסטים, או סתם אוטוקרטים, בה מדברים מחזיקי רסן השלטון על האפשרות של המרתם באחרים. כמובן, גם דברי ציניות יכולים להיות פטפוטי סרק, הבאים לכסות על מבוכה בלב. הם "לא יתנו"? תנועת החרות "לעולם" לא תגיע לשלטון? הבל ורעות רוח. בכל השקט הקריר של אזרח, שעמד בנסיונות לא מעטים ולאו דווקא קלים בחייו, הריני אומר ליריבים וידידים: כאשר העם, בבחירות כלליות, יתן לנו מידה מספקת של אמון, כדי להרכיב ממשלה, נרכיבנה, ואיש לא ימנע את הרכבתה. והמעבר מממשלת מפא"י לממשלה בראשותה של תנועת החרות יהיה דווקא שלוו ושקט – מעבר לדוגמא יהיה. והממשלה החדשה הנבחרת תשרת עד אשר, בבחירות אחרות, יצווה לה העם ללכת לאופוזיציה.
אבל מוכי גדלות השטלון ותאוותו מוסיפים במבוכתם כי רבה, להבטיח, ששום שנוי לא יהיה ולא יתכן במערכות השלטון. מפא"י שלטה, מפא"י תשלוט, תמיד. והתוצאה? אם נזכור, כי המשטר, אשר מפא"י הקימתו, מאוס עד מאוד על חלק גדול של העם, הרי התוצאה של הטרפה טוטליטרית זו היא יאוש משנוי בדרך הדמוקרטית. היאוש מביא אחדים, לא מעטים, לירידה מן הארץ; והוא עלול להביא אחרים, מעטים, לקבוצות סתר. מאומיות ומהומיות, אב אחד להן: היאוש המתקוות השנוי בדרך המלחמה הציבורית הגלוייה. המגיעה לסיכומה, מפקידה לפקידה, בבחירות חפשיות. אולם מיהו, ההורס ביחוד בקרב הנוער, את האמונה באפשרות הממשית של שנוי זה, או אף של נסיון לשנוי?מיהו המחדיר ציניות גמורה ביחס ליסוד היסודות של הדמוקרטיה: השנוי במערכות השלטון?
ציניות זו לא השפיעה עלינו. באותה מידת ההכרה בה האמנתי, בימי שלוט הבריטי, כי אין לשחרר את האומה, לא בבחירות לקונגרס הציוני, לא בנאומים, לא בהעפלה ולא בהקמת ישובים, אלא – עם כל החשיבות של הדברים האלה – בנשק ביד, במלחמה. מתמדת מן המחתרת, כן אני מאמין בהחלטיות האמונה, כי, במדינתנו שלנו, יש דרך אחת ויחידה לחילופי שלטון ולשנוי משטר והיא, בקיצור, "פתק הבוחר"....
זאת היא אמונתנו. אולם אלה המעמידים מולה לעג ולהג טוטליטרי, אלה המתנשאים לטעון,: אנחנו תמיד נשלוט, האופוזיציה לעולם לא תגיע לשלטון, "לא ניתן", "לא נרשה" – חייבים להאשים את אווירת הציניות הניהיליסטית, הנוצרת על ידי פטפוטיהם היהירים, אם ממנה ובתוכה קיימות קבוצות בתר, הקרויות, מתוך עלבון נורא לאחד החזיונות האדירים בתולדות האומה, בשם מחתרת".