בעל השררה נושא החן
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון י"ד חשון התשכ"ד, 1 בנובמבר 1963
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
לפני מספר ימים הופיעה בעתון ,,דבר״ רשימה, שהוקדשה במוטו שלה, ל(מר) לוי אשכול. על שפתה לא אוכל לחזור, כה מהודרת היא היתה בפנינים ובמרגליות לשוניות. אין לאל עטי אלא לספר, בלשון פשוטה, את תוכנה. אוטובוס עושה את דרכו בצפון הארץ. יושבות בו גם נשים. בדרך הטבע מתקשרת ביניהן שיחה. אחת מהן היא ערביה. שכנתה היהודית מתייחסת אליה בחיבה. חילופי הדברים בין אזרחיותינו הם שלווים ונעימים. הן מחייכות אשה לרעותה. אך הגיע הזמן להיפרד. האוטובוס נעצר באחת התחנות הגליליות. האשה הערביה צריכה לרדת. אז... היא מוציאה את ארנקה ומחפשת בו. על פניה עובר צל של דאגה. הצל היה בודאי אפל מאד, אחרת הוא לא היה נראה לעין המשקיף. החיפושים בארנק נעשים קדחתניים ביותר. קרן אור שוב עולה על פניה של האשה. יגעה ומצאה. היא מוציאה מתוך ארנקה את רשיון התנועה המקומט שלה. והמחבר, אשר ליווה אותה כל עת נסיעתה ולבו רחב למראה ההתידדות בינה ובין הנוסעת היהודית, השפיל את עיניו. רגש של בושה אחז אותו. הוא לא יכול היה להסתכל בעיני הערביה, שחוייבה במדינת ישראל ברשיון תנועה מיוחד. ומעתה? אין תשובה בסיום. אין צורך בה. היא כבר ניתנה בפתיחה. הרשימה, כאמור, הוקדשה לראש הממשלה ושר הבטחון מר לוי אשכול, ששחרר את הערבים מרשיונותיהם ואת היהודים מחרפתם.
לפני שנה, לפני שנתיים, ועוד, הופיעו באותו עתון רשימות רבות, מוקדשות, במפורש או בכמללא, ל(מר) דוד בן־גוריון. נאמר בהן, בשפה יותר או פחות נמלצת, כי זה האיש דואג יותר מכולם לבטחון המדינה ולשלום אזרחיה. דאגה מתמדת זו נותנת בו, על אף גילו המתקדם, כוח עלומים מתחדש. בעוד יש מפלגות בישראל, אם בממשלה ואם באופוזיציה, המוכנות למען עניניהן הצרים להפקיר את בטחון ישראל, הרי הוא עומד נגדן כצוק סלע. הן טוענות, כי הממשל הצבאי אינו מטפל לא בהסתננות ולא בריגול, כי מבחינת הסכנות מבחוץ אין למוסד מינהלי זה, ולא תיתכן שתהיה לו, משמעות בטחונית כלשהי. אבל כל הדיבורים האלה, נאמר ברשימות המוקדשות, אינם אלא מטעים. כל עוד מדינות ערב מקיימות מצב מלחמה נגדנו ומסיתות את האוכלוסין הערביים נגדנו, בשדורים ובדרכים אחרות, אי אפשר לנו בלי הממשל הצבאי, ובלי הפיקוח שהוא מקיים על תנועותיהם של אזרחים אלה. פיקות חיוני זה קשור ברשיונות, הניתנים לאיש ואשה ערביים, הרוצים לצאת, אם לביקור ואם לעבודה, מאיזורי הממשל לחלקי מדינה אחרים לרשיונות התנועה האינדיבידואליים יש ערך פסיכולוגי, כלומר, בטחוני רב. מי שאינו מבין זאת, מה הוא בכלל יודע בפסיכולוגיה או בבטחון ? בודאי, אם אפשר יהיה להקל ולתת, במקום רשיונות יומיים, רשיונות שבועיים או חודשיים ואפילו שנתיים, נקל ונאריך במידת האפשר את משך תוקפם. אבל עצם הרשיון, כממשל המעניק אותו מפעם לפעם, הוא כורח בטחוני עליון. טוב שראש הממשלה ושר הבטחון לא נכנע לדמגוגיה של המפלגות, המעדיפות את האינטרס הכתתי שלהן על הצוו המכריע של שמירת הבטחון.
מה נשתנה מן הימים, בהם נכתבו רשימות תקיפות אלה ובין היום, בו «ןוברה האלגיה מרטיטת הנפש על האוטובוס ועל האשה הערביה ועל רשיונה המבוקש באצבעות רועדות ועל הבושה בלב ועל העינים המושפלות? מי יודע, אולי תרדמה נפלה עלינו בראשית העשור השוטף, ישנו ולא שמענן ולא ראינו את מצעד התמורות האדירות שחלו מסביבנו ובתוכנו. אשתקד, עוד איים נאצר בהשמדת ישראל לאחר שישלים, לפי הערכתו, את הכנותיו. השתא הוא קיבל את ההזמנה לנהל דו־שיח מצרי-ישראלי על תכניתשלום, על השקיית שדות, על הפריית שממות, על פיתוח תעשייתי וכן, מתוך קרבה אידיאולוגית, על סוציאליזם של ימינו ובימינו. לפני שנה, הקשיבו רוב התושבים הערניים במדינת ישראל לתחנות השחר בקהיר בדמשק ובבירות ואזניהם נתמלאו קריאות תגר והבטחות שחרור. בשנת תשכ״ד שינו בירות ערב את טעמן.
הן החלו פונות מעל גלי האתר לערבים בקרבנו וקוראות להם לאהוב את ישראל בכל ליבם ובכל נפשם. כי המדינה, שהם אזרחיה, אין טובה ממנה בכל העולם כולו. לפני שנתיים, עוד היו בקרב האוכלוסיה הערבית מסיתים, אשר בסתר או אף בגלוי, טענו, כי ישראל, כפי שאומר המאחד והאח הגדול ג׳מאל עבדול נאצר, אינה אלא מדינה עונתית. חכו חכו, אמרו, עוד מעט נזכה ליום המקווה. אולם בסתו 1963 תמה הסתה ונעלמו כל המסיתים.
...ישנתם, רבותי החנים. משק הכנפים של ההיסטוריה לא הגיע לאזניכם. עיניכם העצומות לא ראו את נאצר החדש, רודן שואף דמים, שהיה לנשיא מורם מעם. מה פלא, אם לאחר שהקיצותם מתרדמתכם והתעוררתם משנתכם, הנכם כמוכי תמהון ומציגים אתם קושיות סתם, מדוע אי אפשר היה לבטל את רשיונות התנועה לפני שנה, ועל שום מה יבוטלו כמעט לחלוטין בראשית תשכ״ג. הסיבה היא פשוטה. אז אסור היה, כי מחוץ אפפתנו איבה ומבית חתרה הסתה. עתה מותר, כי זו אף זו נעלמו ואינן עוד.
אולם, כידוע, לא ישנו אלא בלילות. משום כך אין אנו חולמים בהקיץ. עבדול נאצר, יהיה תיאורו או תוארו אשר יהיה — נאצר הוא. שדורי האיבה מוסיפים להישמע אולי ביתר שאת, בודאי לא בפחות תדירות. מאום לא נשתנה לטובה. אם יש מספר שנויים, הרי הם לרעה דוקא. מדוע איפוא מותר עתה לבטל את אשר אסור היה להעביר אך לפני זמן קצר ? רשיונות תנועה, לא רק לשנים עשר ירחים אלא לעשרים וארבע שעות. היו קיימים במשך שנים רבות. מעולם לא קראנו מעל עמודי ,,דבר״, כי בגלים לא יכול היה סופר מממליציו להרים עיניו ולהסתכל ביושר גאה בערבי או בערביה שחפשום בכליהם, בעלותם לאוטובוס או ברדתם ממנו. נהפוך הוא. הרשיונות היו דרושים לבטחוננו הלאומי, מה נבוש בהם? עתה בושנו ונכלמנו, ותודה, תודה למי ששחרר אותנו מן המועקה הזאת. ערביה מסכנה לא תצטרך עוד לחטט בארנקה. דרור קראנו לה ולהוריה ולאחיה ולבניה. לא באלכסון עוד נביט בהם, מבויישים קמעה ברשעותנו. צדק עשינו. חופש גמור נתנו להם. נרימה עינינו.
לאחר כל אלה, נשוב ונשאל, מה בין גליונות ,,דבר״, המחייבים את רשיונות התנועה לאוכלוסין הערבים, לבין גליונו, המטיל בהם את אות הבושה האישית או הלאומית בעוד מבחינת הבטחון, כפי שהיא נראית לכל בר דעת, לא חל שנוי חיובי כלשהוא? אין מנוס מן התשובה. בימים ההם היה ראש הממשלה ושר הבטחון מר בן-גוריון. הוא קיים את רשיונות התנועה. הללוהו. בימים אלה ראש הממשלה ושר הבטחון הוא מך לוי אשכול. הוא ביטל את הרשיונות הללו. שבחוהו.
נוסח הדבור של ראש הממשלה לשעבר לא רק ידוע אלא גם זכור. למען ההדגמה, הדרושה למוסר ההשכל, נדלה מזכרוננו אי אלו פרשיות ממדברותיו הפרלמנטריים. הייתי שומר בסג׳רה ופועל בפתח-תקוה. הייתי שכיר יום ועתה הנני שכיר חודש. אתם (לעבר אחדות העבודה) רציתם לקיים צבא נפרד. יש לי לכך הוכחות ומסמכים. אני יודע מי היה שם (בחזיתות מלחמה מסויימות) ואני יודע מי לא היה שם. זה לעבר הפחדנים המפורסמים ביותר בישראל. לא הרבנים יקבע מיהו יהודי. זה לעבר הפועל המזרחי. חטפתם ילד. זה כנגד אגודת ישראל. אין אתם אוהבים את המדינה. לאראיתיכם בנגב. כל זה לעבר הציונים הכלליים. דבריו היו לא רציניים ולא אחראיים. זה על חשבונו של נשיא המפלגה הפרוגרסיבית, סליחה, הליברלית. אין לי ויכוח עם אנשים שאני מתעב אותם כיבסקציה ימנית. זאת היתה התשובה, שנזרקה אל ספסליה של סיעת תנועת החרות, לקריאת ביניים של אחד מחבריה המנוסחת בזו הלשון: המדובר הוא במוניזם של אידיאל.
אפשר היה למלא טורים, אף עמודים שלמים במובאות מעין אלו. המעטות יספיקו. השאר רשום, אם לא נמחק. מי שרוצה ללמוד, מה פרושה של משטמה כבושה, הפורצת, מדי פעם בפעם, לכוונים שונים, יפתח את ספר הזכרונות, הלוא הם דברי הכנסת, ויקרא וידע.
מה היתה, כרגיל, התגובה להופעות אלו, שהרעילו את האווירה בכל בית ישראל ועדיין הן נותנות את אותותיהן בבתים רבים? לפני שאשיב לשאלה זו, אציין, למען האמת, יוצא מן הכלל מובהק. כוונתי לאותו יום, בו מנהיגה של מפא״י קרא מן הכתב, כי חבר הכנסת לנדאו וחבריו שיבחו פיארו ונישאו את שמו של היטלר. למשמע הדברים האלה, אשר שפת אנוש דלה מדי למתן בטוי גאות לרשעותם המחללת, לא היה עוד כמעט עתון בישראל, אשר לא גינה אותם או, לפחות, לא הסתייג מהם. לאחרונה, שמענו ממקור, שאפשר לכנותו מקורב, כי ההתנגשות ההיא, בין מנהיגה של מפא״י ובין סיעת תנועת התרות, היתה בין הסיבות החשובות, שהניעו אותו להתפטר מראשות הממשלה וכן להודיע על רצונו לעזוב את הכנסת.
אולם, כידוע, אין יוצא מן הכלל אחד אלא מאשר קיומו של הכלל עצמו. שנים רבות עמד מר בן גוריון בראש הממשלה. פעמים אין ספור הוא הופיע מעל במת הכנסת. פעמים, שמספרן לגיון, הוא קרא דרור מופקר ללשונו, נאם אוטוביוגרפיה, סילף היסטוריה, פגע, העליב, גידף. אבל, בדרך כלל, היינו קוראים למחרת היום, או בערבי שבתות, כי ראש הממשלה נשא נאום פולמוסי חריף ומצויין; כי הוא לא נשאר חייב לאף אחד מיריביו; כי הוא שוב מחץ אותם ושם לאל את ביקורתם. המילה החוזרת והנשנית בהערכות חמות אלו היתה. ,,פורמה״. שוב היה ראש הממשלה בפורמה, נאמר ברוב הדינים והחשבונות מדיוני הכנסת מן הימים ההם. ומה היתה הצורה הזו שזכתה לשבח ולהתפעלות? ראה לעיל. עיין בדברי הכנסת. כך היתה שנאה יוקדת, המוצאת בטוייה בחיצי רעל, לדרך הויכוח, לא רק המקובלת, אלא גם המהוללת בישראל.
לפני שלושה חדשים חלו חלופי גברי בראשות הממשלה. מר בן-גוריון התפטר. מר אשרכול בא במקומו. ראש הממשלה ושר הבטחון החדש הופיע, בתוקף תפקידו זה, מספר פעמים בכנסת. מעניין כי התגובות הראשונות, המובלטות ביותר לנאומי הביכורים שלו, היו קשורים לא בתכנם אלא בנימתם. הוא לא קנטר, נאמר לנו מפי כתבים וסופרים. הוא לא הערליב. הוא לא פגע. הוא דיבר בניחותא. מניין, ולשם מה, ההטעמות הללו? כלום חזקה היא על אדם, הממלא תפקיד ממלכתי מרכזי, לקנטר להעליב, לפגוע לדבר ברותחין? הכל יודעים כי לא כן הוא. להיפך. חזקה על כל אדם של יעליב את רעהו. על אחת כמה וכמה ראש ממשלה.
כל מי שמתבונן בדרכי הויכוח במפרלמנטים של מדינות חפשיות,יודע, כי ראשי ממשלה או חבריה מעולם לא יצאו מיזמתם הם להתקפת עלבונות נגד יריביהם המדיניים. ואפילו אנשי אופוזיציה מתקיפים אותם קשות, בדרך כלל יענו להם במתינות. גם לפני שבוע ראינו את ההבדל הזה, הנובע באורח טבעי מן השוני בתפקידים הממלכתיים, בבית הנבחרים הבריטי. מנהיג האופוזיציה מר ווילסון תקף קשות את ראש הממשלה החדש את הלורד לשעבר יום על דחיית מושב החורף לשבועיים ימים, עד לאחר היבחרו הדמוקרטי של האריסטוקרט לבית הקרוי תחתון, והוא העליון מבחינת ההכרעות המדיניות. דובר הממשלה מר לויד השיב, בשלווה משעממת, בהסברת החשיבות והחיוב בהמצאו של ראש הממשלה, עם פתיחת הדיונים הפרלמנטריים, במושב הקדמי של תומכיו. כזהו הנוהג בעולם. האופוזיציה תוקפת; לממשלה יש רבו. וכבר אמר ד'יזראלי שהיה בשתיהן, כי בפרלמנט התשובה הטובה ביותר היא – הרוב.
נשוב לבית הנבחרים שלנו. מדוע הושם דגש כה חזק בהערכה, כי ראש הממשלה החדש, בהופיעו מעל במת הכנסת, אינו מעליב ואינו יוצא מכליו? כבר למדנו, כי התנהגות כזו צריכה להיות מובנת מאליה. ההסבר היחיד הוא, שעתונאינו רצו להדגיש, כי בעוד ראש הממשלה הקודם נהג לרתוח ולקצוף ולפגוע, הרי מי שבא במקומו נמנע מכך. שפיר. אבל אם זהו המצב, ילמדונו רבותינו, מדוע הם לא העירו, אלא במקרים נדירים ביותר, על הקצף ועל הריתחה ועל היציאה מן הכלים שעה שהן היו מנת פיו של ראש ממשלה בישראל? השכל הישר מחייב לומר, כי יש צורך לגנות אדם, אם הוא מגדף, אבל אין סיבה לשבח אדם, על שאינו מגדף. מעצבי דעת הקהל שלנו עשו להיפך. כאשר ראש הממשלה דאתמול היה מחרף ומעליב היו קוראים לכך ,,פורמה". כאשר ראש הממשלה דהיום אינו קורא לחבר כנסת ,,איש מסויים", רבה תהילתו. וההסבר מהו? אין זאת שהשררה היא, אצלנו, מקור החן.
