העצמאות העברית קמה מחזון מעטים, בעמל בונים ובדמי לוחמים

עקרונות היסוד של מדיניות בחוץ שלנו. ראשית, יש לבטל לחלוטין וללא שיור את ההסכמה לביתור המולדת. היסוד החוקי – ולא רק המעשי – לאקט פוליטי זה קיים. ארגון האומות המאוחדות לא עשה דבר בכשי לבצע את החלטת ה-29 בנובמבר. חברים החשובים של אותו ארגון טוענים עכשין שמוסדותיו עשו הכל בכדי לקבור את ההחלטה. "המתווך" מטעם האו''ם – שליח רשמי שליח רשמי של לייק סאכסס -הציע לבטל את ההחלטה הקודמת. אם ארגון האומות אינו רואה עצמו קשור בהחלטתו, משום מה נראה אנחנו עצמנו קשורים לה? זאת ועוד: תכנית החלוקה נחשבה לפשרה. ה"צד השני" דחה אותה ומוסיף לדחות אותה ואפילו הקים "ממשלה לכל פלשתינה".לפיכך הזכות החוקית בידינו, למעלה מזה: החובה היא- להכריז על ממשלת ישראל כעל ממשלת ארץ-ישראל. שנית, מאחרי מדיניות עקרונית זו יש להעמיד כח צבאי. צבאות ערב פלשו לארצנו בנגוד לחוק הבין-לאומי גם בניגוד להחלטות האן''מ למיניהן. הזכות בידינו להתגונן בצורה אקטיבית נגד פלישה. אין זו שאלת הנגב בלבד, מקום שם נטלה הממשלה לידיה יזמה, שעליה הננו מברכים בכל לב. לפולשים – לכל פולשים – יש להציג דרישה אולטימטיבית: לעזוב תוך זמן מסוים וקצר את ארץ מולדתנו. עם דחית הדרישה הזאת, המבוססת על החוק הבין-לאומי, תכריז מדינת-ישראל הרבונית באורח רשמי, כי היא נמצאת במצב של מלחמהעפ מדינות-התוקפנות. הפולשות והצבא העברי, יעבור בהתאם לחוק הבין-לאומי, לאופנסיבה כוללת ולא יפזיקנה עד שיטהר את הארץ מאחרון הפולשים. הצבא העברי חדור רוח הקרב,הגבורה וההקרבה והעומד מול צבאותיהן השכירים של ארצות ערב הנחשלות מסוגל לגרש את הפולשים כפי שהוכיח במערכות הקודמות. וכאשר יגרש בהסתערות שחרור את כוחות הפלישה, ממילא תחול שלטון העברי על השטחים שישוחררו, כלומר, על מולדת כולה. שלישית: שום "אוריינטציה על האו''מ", שום קבלה אוטומטית של החלטות מוסדותיו וצוויהם. נראה את האו''מ כמו שהוא: לא כבית שין עולמי, אלא כזירה להתגוששות אינטרסים בין המעצמות הגדולות והקטנות.נראה החלטות האו''מ כמות שהן: לא כ"פסקי דין" כי אם כתוצאה של משחק הכחות הבין-לאומיים. רק במדה שהחלטות האו''מ לא תפגענה באינטרסים החיוניים של עמנו – נקבלן. נגאל מהפחד הבלתי רציונלי בפני החלטות האו''מ ורצון המעצמות העומדות מאחוריהן. המציאות הוכיחה כי כשם ששלטון פנימי במדינה אינו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה לעשות כן אין מדינות זרות ולו אפילו גדולות ואדירות, יכולות לעשות כלפי אומה קטנה כל מה שהן רוצות לעשות לה, אם האומה הזאת יודעת ללא רתיעה להגן על האינטרסים האמתיים שלה. רביעית: שום "הסכם" עם עבדאללה, שמשמעותו החזרת שלטון הבריטי העקיף לארץ-ישראל המערבית. "ממלכת" עבדאללהמשתרעת כיום על 4/5 של נחלתנו ההיסטורית. תפקידה של המדינה העברית הןא להעביר מן העולם את ה"ממלכה" הזאת, העומדת על גזל, האינטריגה, העבדות והשוד. המלחמה נגד עבדאללה היא גם מלחמה נגד בריטניה הנאצית, מלחמה החייבת להוסיף להתנהל, בצורות שונות מאחר שבריטניה מוסיפה להלחם בדרכים שונות בעמנו ומתנכלת לעצם קיומנו. חמישית: שום משא ומתן עם מדינות הערב האחרות. משא ומתן אתן להשגת שלום בר-קיימא יתכן אך ורק לאחר הוצאת צבאותיהן מארץ מולדתנו.

שישית: ה"אוריינטציה" היחידה שלנו תהא האוריינטציה על שחרור המולדת. אם זוהי נקודת המוצא לא יקשה עלינו למצוא בעלי ברית אמיתיים וממשיים שיסייעו לנו, מבחינת האינטרס שלהם, בהשגת מטרותינו אנו. אין זו שאלת הגושים. בשאלת המזרח התיכון ובבעיית ארצנו אין אחדות דעות בקרב הגושים. אין ספק, שברית המועצות מעוניינת בהחלשת העבד הבריטי עבדאללה. או בהחרבתוהמוחלטת. במשימה זו נוכל להשיג את עזרתה, ואנו מצווים ללא חשש לבקש את עזרתה. מאידך גיסא, ידוע כצרפת, אף על פי שהיא הולכת יד ביד עם אנגליה במדיניות האירופאית (הברית הצבאית של אירופה המערבית), הרי מדיניותה במזרח התיכון ומטרותיה מנוגדות לחלוטין למדיניותה של אנגליה ומטרותיה באזור זה. באותה מידה שהמדיניות האמריקאית רשמית תומכת ב"סדר בריטי" תהיה אף היא נוגדת לאינטרס הצרפתי. את ההבדלים הללו עלינו לנצל, כאומה ריבונית, למען קידום מטרותינו החיוניות. שביעית: לא נראה של ניגוד בין מלחמתנו, שאינה יודעת פשרה, נגד הפולשים הבריטים-הערבייםולמען החזרת שלמות המולדת, לבין מדיניות השלום הבין-לאומי שהיא מדיניותנו. נהפוך הוא. גרוש הפולשים בסערת המלחמה שאינה אלא התגוננות חוקית נגד תקפנות, יהווה תרומה רצינית לביסוס השלום בין העמים, שאינו סובל בתקופתנו כל חלוקה. עם ישראל אינו נלחם בכדי לגזול משהו ממישהו, אלא בכדי להחזיר לעצמו את אשר נגזל הימנו בימים עברו ובימים אלה. מלחמה כזאת, מלחמה נגד תוקפנות וגזל, היא מלחמה צודקת, היא מלחמה למען השלום והקדמה. כאשר עם ישראל ישכון לבטח בארצו, שתשוחרר מגייסות הפולשים, הוא יתרום את תרומתו המלאה למניעת טבח עולמי חדש, שבו יוכחדו עמים שלמים לבסוס שלום בר-קיימא ברחבי התבל.

מדינה שבה יושבים בכלא אנשים ללא דין ומשפט; מדינה שבה קיים חוק המבטל זכויות-היסוד של האדם והאזרח; מדינה שבה בתי-דין הצבאיים הופקדו לשפוט אזרחים; מדינה כזו – מחלה מכרסמת בה. ומדינה חולה, או ממשלה שאינה מסוגלת לרפא את המדינה ממחלתה מעולם לא ייראו כחזקות.

תנועה צעירה אנחנו, כח עלומים בנו, כח אדמה הזאת, המתחדשת ומחדשת כמעין המתגבר כח האדמה שאליה נדבקנו בגופנו, שארשנוה לעולם בדם ובדמע, ברדיפות ובענויים, בקרבן ובקרב, במעמקי המחתרת ובמעלות הגרדום. כח עלומים בנו ואמונה כבירה מפעמת בלבנו, אמונה שצורפה באש מלחמת השחרור, אמונה בשחרור מולדת כולה, בשחרור ירושלים כולה, בגאולת-העם כולו. אמונה שנטע בלבנו אבינו,מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי. בכח זה ובאמונה זאת הרינו עולים על דרך המלך של מלחמה צבורית-מדינית למען אותה מטרה נצחית שלמענה נהלנו את מלחמת המחתרת הצבאית-מדינית.

וישנו יסוד שני בחוקת המדינה, הרוה להיות מדינת-חוק ומדינת-חופש. אבותיה הרוחניים של המהפכה הצרפתית הגדולה נסוחוהו, ושאר העמים שוחרי החופש, קיבלוהו. היסוד היא: הפרדה (ההדגשה במקור –א.ט.). הפרדה בין שלש הרשויות הקיימות במדינה, שאין רשות המחוקקת, בין רשות המוציאה לפועל ובין הרשות המשפטית. מונטסקיה ושאר חכמי המדינה הבינו, כי רכוז השלטון בכל שלשת השטחים: החקיקה, הביצוע והמשפט, כמוהו כהפקרת האדם והאזרח לחסד או לשבט בידי הכת השלטת או היחיד השליט.

מגילת זכויות המוקדשות של האזרח

וזוהי מגילת הזכויות המקודשות שלמענן נלחם, ואלו הערובות הקונסטיטוציוניות שאותן נדרוש:
1. הזכות לחיים, לחרות, לדין צדק ולהתנגדות לדכוי – הן זכויותיו הטבעיות של כל אדם.
2. הזכות לחיים, פרושה זכות לחיי כבוד. בטלה ,רעב, חולי, חוסר קורת-גג ובערות – חרפה הם לחברה המאורגנת, תקינה ומתקדמת. המדינה ומוסדותיה חייבים להבטיח לכל אזרח ולכל אדם החי בתוכה את תנאי הקיום ההוגנים המינימליים תמורת עבודה גופנית או רוחנית מתאימה. או במקרה של חוסר כושר עבודה ללא תמורה.
3. בכדי להבטיח את חרות האדם והאזרח תקויים הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המוציאה לפועל. סמכויות החקיקה תנתנה אך ורק לבית הנבחרים ולא תופקענה מן הבית המחוקק אף לא באמתלא של "שעת חרום"
4. חסינות מוחלטת תנתן לדירת האזרח, למכתביו ולשיחותיו הטלפוניות. לא יהיה "קבינת שחור", לבדיקת מכתבים אן להאזנה לשיחות. חיפוש בדירת האזרח יערך אך ורק בפקודת שופט מוסמך.
5. חופש המצפון והמחשבה, חופש המלה המדוברת והכתובה, חופש ההתאגדות, חופש בחירת-מקצוע או מקום מושב, חופש הפעילות המדעית ואמנותית, השתתפות בבחירות מוסדות המדינה – הן זכויותיו של כל אזרח שאינו ניתנות לערעור, אף לא באמתלא של "שעת חרום"
6. עבריין – אף הוא אדם ואזרח הנהו. לא יענוהו בחקירה. לא ישפילו כבודו. יבוטל עונש המוות. המטרה היחידה של מאסר תהיה – מלבד הגנת החברה בפני מעשיו המזיקים – הטבת אופיו של העבריין והחזרתו לחיי עבודה תקינים.
7. זכות החנינה – בטול העונש לחלוטין או בחלקו – תנתן על סמך חוקת היסוד לא רק לנשיא המדינה, אלא גם לחבר אזרחים הידועים בנקיון כפיהם ובחוסר משוא פנים. בעלי סמכות החנינה ייבחרו ע''י הבית המחוקק. ערבות מוסרית שתנתן ע''י מנין מקרב אזרחים אלה תספיק בכדי שייפתחו שערי-הכלא בפני העבריין, על מנת שיזכה בסכוי להטבת דרכו.
8. בכדי לקיים זכויות האשם והאזרח תובטח בחוקת היסוד של המדינה – כחוק בל-יעבור (חוק "על-קונסטיטוציוני") – זכןת הקובלנא של האזרחים. קובלנא כי תחתם ע''י לפחות חלק עשירי של האוכלוסיה תחייב את מוסדות המדינה להעמיד את דבר הקובלנא ל"משפט העם" להצבעה כללית חשאית של כל אזרחים. גם חוק שנתקבל ע''י הרוב בבית הנבחרים יוכל לשמש נושא לקובלנא ולמשפט העם. ודבר העם בהצבעתו – הצבעת הרפרנדום – חוק יהיה.