גירת השבירה ובשורת השינוי

בשני פרקים ובשני סעיפים של החוקה נקבע כי חברי הסתדרות זו (הסתדרות העובדים הכללית – ד.ב) יכולים להיות אלה ,,החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם". מן הנוסח הזה מ*תרר, ללא צל של ספק פירושי, כי חלקו השני הוא תנאי בל יעבור. כדי להיות חבר ה,,הסתדרות" צריך אדם לחיות על יגיעו, אבל אין זה מספיק. אסור לו (...מבלי) לנצל עבודת זולתו. וכידוע לכל מי שמתבונן במציאות ההסתדרותית, כפי שגובשה בימינו, לא נותר מן התנאי המקודש אלא זכר קביעתו לפני ארבעים שנה.
עלי לציין, כי בעיני בני חורין, המאמינים בשילוב בלתי נפרד של צדק וחרות, הדרושים לו לאדם ממש כאוויר צח, אין התנאי המוזכר קשור כל עיקר. הוא נחקק על ידי אנשים, שאימצו להם, לפני דור או דורותיים, את התיאוריה של עודף הערך למרכס, לפי עצם המוסד של עבודה בשכר פירושו, בכל התנאים, ניצול אכספולטאציה בלע"ז. במרוצת השנים התברר, כי יש בתיאוריה זו הרבה הבל ועוד יותר רעות רוח. הכל תלוי בתנאים. וודאי, במאה התשע-עשרה, אחרי המהפכה התעשייתית באנגליה, היה בבתי החרושת שלה, בהם התבוננו מרכס ואנגלס, ניצול איום של עבודת הזולת, לרבות ילדים מורצים, מפורכים, יחפים ומורעבים. ניצול נורא היה גם, בכפר ובעיר, ברחבי רוסי, בימי הכומר גאפון. וניצול אף יותר מחריד היה במפעלי הבניה, הסלילה, הכרייה והחרושת, הקשורים במחנות העבודה בשנות השלשים והארבעים, ברחבי ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות, בה גם אנשי אחדות העבודה פועלי ציון ראו בשעתם הגשמת חזון הצדק הסוציאלי. קובעים התנאים. ואם אדם מקבל, תמורת, יגיעו, אמצעים המאפשרים קיום הוגן, על פי מושגי התקופה, לו ולבני בית, לא ניצול הוא, אלא התקדמות מתמדת לקראת חברה, בה אמנם יהיו הפרשים כמותיים, אך לא ייסבלו בה הבדלים איכותיים, בין שבע לבין רעב, בין לבוש בכבוד לבין מכוסה סחבות, בין דר לבין בקתאי, בין נעול לבין יחף, בין משכיל לבין בער.
לא כן חושבים המרכסיסטים שלנו באחדות העבודה או במפלגות אחרות המניפות עדיין את הדגל האדום. הם מוסיפים לטעון כי מי שמעסיק עובדים, אפילו הוא עצמו יגע, הריהו מנצל את עבודת הזולת, ואין לו, או צריך שלא יהיה לו, מקום בשורותיה של הסתדרות העובדים, על פי חוקתה. אף על פי כן, יש היום בהסתדרות זו חברים רבים מאד, לרבות ראשי הקיבוץ המאוחד, המעסיקים העובדים שכירים, כלומר, בנוסח הידוע מנצלים את עבודת הזולת. בין השאר קראנו, בימי המשבר בעירית באר שבע, כי בעל חנות רהיטים מסויים אף הוא חבר, בעל זכויות מלאות בהסתדרות העובדים הכללית. אינני יודע, האם הסוחר הדתי הלזה מעסיק אי אלה איצטבאים בחנותו; אף לא אוכל לומר, אם הידיעה עצמה על השתייכותו האיגוד-מקצועית היא נכונה. אבל בוודאי בדוקה היא הידיעה, לפיה אחד מחברי ההסתדרות הרוויח, לאו דווקא ב,,יגיע", חצי מיליון לירות. לא איש שורה הוא, אלא מנהיג מפורסם, מבוני כוחה התעשייתי של הסתדרות העובדים, הוא אמנם איננו עוד מנהלו של סולל בונה, אך איש אינו משיג על זכותו הבלתי מעורערת לא רק להיות חבר בהסתדרות אלא גם להתאגד עם פרוליטרים כמוהו, ואחרים, בסיעת עובדים אחת. על כל אלה סומכת אחדות העבודה את ידה הנאמנה. אבל כאשר חברי הסתדרות העובדים הכללית, על יגיעם בלבד, רוצים להתאגד, אסור יהיה להם לעשות כן, רק משום שהשקפתם החברתית-כלכלית נבדלת, כפי שהיא צריכה להיבדל, מזו של בעלי העקרוניות הפרולטרית המופלאה

אנחנו, תלמידי זאב ז'בוטינסקי, מאמינים בעקרון, המקודש באמת, של חופש ההתאגדות המקצועית. מורנו ורבנו מעולחם לא ראה פסול בהקמתו, עם הדבר ניתן, של ארגון עובדים אחד וכולל. אך הוא גם מעולם לא ראה באחידות ייחודית זו צוו, או מצווה. בכך מאמינים כל בני החורין בעולם. ואם דובריה של סיעת העובדים מטעם המפלגה הליברלית, למשל, טוענים אחרת, אין הם אלא מוכיחים, כי, לעיתים, נשיאת שם לחוד וקיום עקרון לחוד. חופש ההתאגדות המקצועית הוא אחד העקרונות הליברליים המובהקים; והוא הסותר, בין השאר, את הטוטליטריות לצורותיה וצבעיה.
תנועת החרות לא תכפה על חבר מחבריה השתייכות להסתדרות העובדים הכללית, או להסתדרות העובדים הלאומית. הבחירה וההחלטה בידיו. אזרח הוא, עובד, בן חורין. אם הוא מעדיף להתאגד, או להוסיף להיות מאוגד, בהסתדרות העובדים הלאומית, זכותו היא, ואנו נעמוד לימינו בהחלטתו לקיימה. ואם רוצה הוא להשתייך להסתדרות העובדים הכללית ולהתאגד בתוכה, זכותו היא כך להשתייך וכך להתאגד, ואנו נגן על רצונו לקיימה. אין אדם צריך, לא ברור לי אם אסור לו, להשתייך לשני איגודים מקצועיים, אבל שני אזרחים, עובדים, חברים במפלגה אחת, זכאים בהחלט להשתייך לאיגודים מקצועיים שונים ולפעול בתוכם. מי שאינו מבין או אינו מקבל, את הכללים הפשוטים האלה, עושה פלסתר מעצם המושג של חופש אזרחי, או של חופש ההתאגדות

לפני עשרים שנה ומעלה נחקרתי על ידי חברו של מי שחקר את מרדכי אורן, לא על התכחשות לסוציאליזם אלא על נאמנות לציון. בין השאר, טען שופט-חוקרי, כי נשארתי, בניגוד לידידי, בשטחה של ברית המועצות, כדי לבצע בה כל מיני מעשי חבלה. קימטתי מצחי, כדי למצוא בשבילו תשובה הגיונית, משכנעת (א, תמימות!) ממנה ילמד, כי כוונה כזו היתה רחוקה ממני כרחוק בית הכלא בלוקישקי מכיכר ציון. באחד הלילות היה נדמה לי, כי יגעתי ואכן מצאתי. אמרתי לו לקצין הסימפטי, כי לפני שנאסרתי עשיתי מאמצים רבים, כדי לקבל וויזה לארץ ישראל ואמנם קבלתיה, אלא שהמעצר מנע ממני לנסוע שמה. איך, איפוא אפשר להאשימני בכך, כי החלטתי, או נצטוויתי, להישאר כד לחבל? אמר הוא: ככה? ובכן, אתה מודה שרצית לברות מברית המועצות, וזה מנחם וולפוביץ', פשע חמור מאד בארצנו.
הנמשל. אין סיעת עובדים, מורכבת מחברי תנועת החרות, בתוף הסתדרות העובדים הכללית, משמע – תנועה זו שואפת לשבור את ארגון הפועלים; מחליטים להקים סיעה כזו, משמע: תנועת החרות רוצה לשבור את ארגונו של הפועל העברי. ההבדל הוא, כי החוקר המרתפיים ההם, עם כל ערמתם המטופשת, היו לעתים גלויי לב. אחד מהם שאל אותי לילה: את מי אתה רוצה לשכנע? אותנו? צ'קיסטים וותיקים?
מפני מה אתם חוששים, יריבינו הנכבדים, מפני ,,שבירה", או מפני שכנוע? וודאי, שחברי תנועת החרות ישאו את רעיונותיה בפני חברי הסתדרות העובדים הכללית ולא את רעיונותיכם.ובכן מה? האסור, על פי מושגיכם הדמוקרטיים, לנסות לשכנע את החיים על יגיעם אם ביחס לדגל ואם ביחס לצדק. שהי שמרה, שכנוע חפשי, או מניעת אפשרת השכנוע? אינני יודע, אם מר אורן מוכן את התשובה לשאלה זו; בטחוני כי הוא יודע אותה.