ספסרים עליך, ארץ-ישראל

מאמר עיתון: מעריב
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון י"א ניסן התשל"ג, 13 באפריל 1973

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

שאלתי את הגברת מאיר, מה הניע אותה לשנות את דעתה בעניין רכישת קרקעת בידי יהודים, בחבלי ארץ-ישראל, אשר שוחררו במלחמת ששת הימים. בשעתי, קיבלתי ממקור מהימן, כי ראש הממשלה מתייחסת באהדה להצעה, שיותן ליהודים, מן הארץ ומחוצה לה, לרכוש נחלה גם ביהודה, שומרון ועזה. מה קרה, איפוא, ליחסה החיובי, אם היא הודיעה לשני עמיתיה, שרי הבטחון והמשפטים, כי תכיל את משקלה למען יצירת רוב בממשלה נגד הצעותיהם הפרגמטיות? [...] ראש הממשלה השיבה לי בנימוס ובגילוי לבה. סיפורה היה מעניין, אף מרתק. שיניתי, אמרה, חצי דעה שלי. היא היתה מוכנה ללכת "לזה", כלומר להיתר הרכישה בלי התלהבות. היה חשש בלבה, מלכתחילה, פן יחידים יקבעו עובדות ותקום ספסרות. [...] מעיד אני מניסיוני, כי הגברת מאיר יודעת, בעל פה, להתבטא יפה. משום כך יש לשים לב לעובדה, כי בתשובתה הפרלמנטרית לאופוזיציה, היא, ראש ממשלה, לא מצאה ביטוי מדויק יותר לרעיון לאומי, פשוט אך חשוב, אלא "זה". מדוע אין יהודיה גאה יכולה לומר במפורש, כי היא שקלה, לכאן או לכאן, מתן היתר לבני עמה לרכוש קרקע בארץ-ישראל? יתכן, כי את התשובה לחידה נמצא בהודעה המודגשת, כי "לזה" היא היתה מוכנה ללכת בלי התלהבות. אבל גם על הפתרון יש לתמוה. מדוע בלי התלהבות? אם מחליטים לתת גאולה לארץ, כפי שלמדנו מקדמת דנא, צריך לעשות כן במידה של חדווה. זכינו. אבל באין שמחה בלב, אפשר לקרוא למצוות ישוב ארץ-ישראל השקולה כנגד כל שאר המצוות בתורה – "זה".

בסימפוזיון של הרמטכ"לים לשעבר הושמו בפי אחד מהם המילים: לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות. אין עיני צרה בהשאלה זו. חזרה על אמת, גם אם היא מושאלת, טובה היא.
[...] אדם השוקל את דעתו, בעד ונגד, אינו צריך לקבל חצי לגלוג, אלא לזכות להערכה מכבדת. ישנה אגדה על "אנשי ברזל" המחליטים בן שניה. אני מציע לקוראים, לא לתת אמון בדברי הבל אלה. אדם רציני, חושב, מקשיב לדעת רעהו, שוקל את הנימוקים – ומקבל החלטה.
[...] את השורה קלקלה הספסרות. הגב' מאיר דיברה עליה בפחות תקיפות, או תוקפנות, מאשר עמיתיה ממפא"י, אחדות-העבודה ומפ"ם. הם הסתערו על ספסרי ישראל בשצף קצף. בשכחם, כי דבריהם, הנאמרים בתל-אביב, מתורגמים מיד לכל לעז בעולם, המטירו חרפות בלא ריסון כלשהו. לרכוש קרקע בשטחי ארץ-ישראל הגאולים? אסור. מדוע, כי לא יהיה אלא ספסור.
לאחרונה מרבים לדבר אצלנו על שנאה עצמית. הגענו לכך, כי שרים בישראל משתתפים במרוץ לקראתה. המשוואה יהודי=ספסר אינה חדשה בתודותיו של עמנו. יש לה ביטוי אפילו במילון אוכספורד, שבו הומצא, בוודאי מתוך העתק מן המציאות העממית שם פועל שכזה "To Jew" , "לייהד", משמע לרמות, לספסר בכסף. כל שונאי עמנו היו משתמשים בהכללות כאלו, כמו על הקומוניסטים, כי היו אומרים על הספסרים: אמנם לא כל הספסרים הם יהודים, אבל כל היהודים הם ספסרים, או להיפך. ביחס לראשונים הוכח דווקא בארץ-ישראל, במדינת היהודים, כי רעות רוח היו דברי האנטי-יהודים. עתה קמו לנו מקטרגים, נושאי שררה, להוכיח, כי לגבי הספסרות יש משהו באותו "ערך" המופיע במילון האנגלי המפורסם. אם נתיר רכישת קרקע מעבר למה שעודנו מכונה הקו הירוק, הכל יסופסר בישראל.
הדיבור הרשמי הזה מצטיין בקלות דעת ובחוסר אחריות מדהימים. לא צריך אדם להיות רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, כדי לשאול, למה אתם, שרים מקטרגים על עמכם ישראל, באוזני אומות העולם? מדוע אתם משפילים את כבודו, דווקא בכברת ארץ, שבה הוא חודש? אין ספק, כי לו זר היה מטיל עלינו האשמה כוללת כזו, היו קמים נגדו, בדברים נזעמים, כל מגיני היהדות המקצועיים. הפעם, הפקירו לשונם, בשטח רגיש, לא זרים אלא שרים.
אם יש כאלה, אשר אינם מקיימים את הלא תגנוב, עדיין אין מפסיקים בגללם שום מכירה ושום קניה. הנימוק של ספסרות, כנות אין בו; השפלה עצמית, עד דכא, יש בו.
ראש הממשלה, הגברת מאיר, מיתנה במקצת אולי בהשפעת הדברים שקדמו לנאומה, את ההתקפה על הספסרות היהודית; אבל הוסיפה להצדיק את ביטול "מחצית דעתה" בנימוק מבייש זה. היא קראה באזני הכנסת רשימה של עורכי-דין, אלמוניים, אשר הגישו בקשות לרכישת קרקע ביהודה ובשומרון. אחד ביקש אישור לקניית חמשת אלפים דונאם, השני לעשרת אלפים ושלישי, שומו שמיים וחולי כנסת, אפילו לחמישה עשר אלף דונאמים! נציגי המערך הסוציאליסטי נהנו מאוד מן המספרים המרשימים הללו. הם כאילו אמרו: השומעים אתם, תפסנו את הספסרים בעוד מעוד.
אודה, כי לא ירדתי לסוף דעתם הסוציאליסטית. הן חלפו הימים, אולי לבלי שוב, שבהם דוברי המחנה הזה יכלו להטיף מוסר לזולתם מבחינת צמצומיות הקיום. כמובן, יש ביניהם גם יוצאים מן הכלל; נכבדם. אבל ידוע לכל, כי רובם ייטיבו עם עצמם, אם יוותרו על הטפה מעין זו. שאין עוד ביכולתם לנהוג לפיה. והטפה, אשר בינה ובין המעשה, יש סתירה בולטת מביאה להפך מן המבוקש. אם כן, מהי הזעקה הזאת על עורכי דין, המייצגים, בוודאי, שותפויות, שכוונתן לרכוש קרקע, לחלקה למגרשים, ולהקים עליהם בתים? היהיו אנשים, אשר בכל הפעולות האלו, ירוויחו? יש יסוד להניח, כי כן יהיה. אבל הייתי מבקש לשאול מספר מתחסדים, אם בתי החרושת בקיבוצים אינם מרוויחים? אם בהם אין נוטלים מן הפועלים השכירים את הערך העודף, בלשונו של מרכס המתורגמת? צביעות לא תקדם אותנו, אפילו תופיע בהעמדת פנים סוציאליסטיות.
ראש הממשלה בתשובתה לדברי, הכריזה, כי, לפי דעתה, יש תמיד לשאוף לשלום, כאילו אני אמרתי משהו אחר. ציינתי מבפורש, כי השלום הוא משאת הנפש של כולנו. אבל חובתו של עסקן ציבורי, אם בממשלה ואם באופוזיציה, היא לראות את העובדות ולא להתכחש להן. אלה, השואפים לשוב ולחלק את ארץ-ישראל טוענים לעומת אלה הרוצים כי נחלת האבות המשוחררת - כפי שאמרה, בשעת רצון, גם הגברת מאיר - תהיה לבנים, לדורותיהם, כי הם מונעים או דוחים, את השלום. הזהרנו זמן רב מפני האשמת שווא זו. עתה התברר באופן סופי כי היא שבה, בעצמה רבה, לחיקם של המאשימים, של המעלילים.
להסכם שלום דרושים שניים. והצד השני, הערבי, אומר, כי, אם לא ניסוג לקווים ההם, לעולם לא יעשו עמנו שום הסכם. זוהי המציאות. את אלה, המטילים האשמת שווא בבני עמם, יש לשאול דוגרי: המוכנים אתם, למען הסכם עם הערבים, לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967? אם הם משיבים בלאו מוחלט לשאלה זו – וכך הם משיבים – יואילו נא, על פי הגיון המציאות, לסגת מדיבורי הסרק שלהם על מקיימי שלמות הארץ, כי הללו "מונעים", על ידי עמדתם, הסכם בין ישראל ובין אויביה.
המסקנה היא לא כי אלה רוצים, ואלה אינם רוצים בשלום [...] ההיגיון והכנות מוליכים למסקנה אחרת, לאמור, כי הכל בישראל רוצים בשלום, אלא שאויבינו מונעים אותו מאז קום מדינתנו, והם תובעים את הנסיגות למיניהן, למען יוקל עליהם לפגוע בנו, או לערוך עימנו, כדברי סאדאת, את העימות הטוטאלי.
אין כל קשר, לשלילה, בין משאת נפשנו, השלום, ובין קיום זכותנו, של העם והיחיד, על ארץ-ישראל. שום הסכם שלום לא יושג ולא יקורב, אם נחזיק את אדמת ארצנו "פיקדון" שומם – לחוסיין. נהפוך הוא. הקשר בין הביטחון והשלום ובין ההתנחלות בארץ-ישראל הוא כולו לחיוב. השלום יבוא, לאחר שאויבינו ייווכחו לדעת, כי לעולם לא יימצאו עוד תותחיהם בקרבת ערינו, כי מרכזי האוכלוסין שלנו יהיו מחוסנים מפני פגיעותיהם, מן האוויר ומן היבשה. גם זה הגיונה של המציאות. ולפיו עלינו לפעול.
העיקר, כמובן, הוא הזכות. במשך שנים רבות, עדי מלחמת ששת הימים, נשמע הקול הרשמי, כי קווי שביתת הנשק משנת 1949, הלא הם קווי ה-4 ביוני 1967, הם גבולותיה הקבועים של מדינת ישראל. לעומתו נשמע קול הנאמנות לאמור: ארץ-ישראל כולה שייכת, בזכות, לעם היהודי. מי צדק בוויכוח ההוא, לגבי ירושלים והארץ, יאמרו עתה אלה המכריזים בקולי קולות, כי לעולם לא תחולק עוד ירושלים ולעולם לא נשוב לקווי רודוס. בסימפוזיון של הרמטכ"לים לשעבר הושמו בפי אחד מהם המילים: לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות. אין עיני צרה בהשאלה זו. חזרה על אמת, גם אם היא מושאלת, טובה היא.
בזכות הזאת, שהיא יסוד שיבתנו וקיומנו, נערכת בתקופה זו, התנקשות מתמדת. בסימפוזיון יהודי וציוני, אשר נתקיים לאחרונה בפריס, אמרו יהודים, המתקראים אפילו ציונים, כי היהדות היא ריאקציונית וכי ישראל נמצאת במחנה המדכאים. הדברים נתפרסמו בהרחב ובהבלטה בעתון בעל יוקרה וממנו בוודאי הועתקו בארצות אחרות. כך מחנכים בסימפוזיונים ציוניים של ימינו להכרה בצדקת ענייננו. ואם הם כך, מה יאמרו אחרים? לאורך ימים, זו הסכנה.
לפני הכל, מעל לכל, - הזכות. שליחי גח"ל, עשו ותרמו, בממשלה ובכנסת, למען העיקר הזה. עוד בקיץ 1967 פנתה ממשלת הליכוד הלאומי, יחד עם הנהלת ההסתדרות הציונית, לעם היהודי בקריאה לקום ולעלות לארץ-ישראל. לא כתבנו אז, על פי שגרת הלשון של מונה עשרה שנים, "לעלות לישראל", או "למדינת ישראל" אלא במפורש ובמתכוון: לארץ-ישראל. גם קבענו במסמך ההוא, כי במלחמת ששת הימים, שוחררה נחלת אבותינו. בקווי היסוד של מדיניות הממשלה החדשים נקבע, כי ההיאחזויות הבטחוניות והתנחלויות הקבע , הכפריות והעירוניות, תהיינה על אדמת המולדת. ביזמתנו קיבלה הכנסת החלטה, כי זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל אינה ניתנת לערעור.

כל מי שישווה את תכנם של מסמכים ממלכתיים אלה, עם החלטת הממשלה שלא להתיר ליהודים לרכוש קרקעות בחלקי ארץ-ישראל לא יוכל בוודאי, להשתחרר מתדהמה עמוקה, כיצד גברה מחצית-הדעה האנטי-ספסרית על מחיצתה הפרו-לאומית. קוראים לבני העם היהודי לעלות לארץ-ישראל, אבל אוסרים עליהם לקנות קרקע ולבנות בית באזורי ארץ-ישראל. משחררים נחלת אבות ואין נותנים לבנים ללכת בעקבות השחרור. מחליטים, כי על אדמת המולדת תהיה התנחלות, ולא רק בכפר אלא גם בעיר, ואין מתירין לרכוש קרקע לא כפרית ולא עירונית. מחליטים ומודיעים, כי אין, ולא יהיה ערעור על זכותו של העם היהודי לארץ-ישראל, אך מערערים על זכותם של בני העם הזה לרכוש נחלה בארץ שלהם.

עלינו למלא את השליחות, שאין להסס לקרוא לה היסטורית, המוטלת על בני דורנו. "והארץ לא תימכר לצמיתות. כי לי כל הארץ". כך נצטווינו מאז היותנו לעם. אך כלום, לאחר שובנו לארץ, נקבל את הדין העוול ההיסטורי, כי הצמיתות תפעל בכיוון הפוך, בהסוואת שם לועזי: אופציה?
"ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". גם על כך נצטווינו מקדם. זכינו: יש ביכולתנו לתת לארץ את הגאולה, שלה היא מצפה בשממותיה. נקרא ונדאג לכך, כי הגאולה המובטחת תינתן ותקויים.
חזרה למאמר חיפוש חדש