ולא היו מלחמות לאומיות? גם דתיות? – אדירות, – קדמו את האדם, לפעמים להיפך. הציונות לא נכנסת לכאן. היא מחוץ, היא מכה בתיאוריה הזו. היא מוכיחה שכזב הוא המטריאליזם ההיסטורי, אמת היא נפש האדם השואפת לגדולה, להתרוממות, לצדק, לחירות, לקידמה. אמת היא הלאומיות, לא הלאומנות, הלאומיות, אהבת עם ואהבת מולדת ועל ידם אהבת האדם.
ביום המר והנמהר, כאשר אנחנו קבלנו בקובנו, תחת השלטון הקומוניסטי הסובייטי, את המברק ממרדכי כץ, Zeev passed away suddenly in N.Y.
ואני מספר הלילה הזה מלבותינו. כאן יושבים עמנו אנשים שקבלו את המברק. קראו אותו וקרעו את הגדול בקריעות בחייהם.
מה היתה הרגשתנו? – השמש שקעה לנו, חשך עלינו עולמנו, הלך מאתנו נושא תקותנו. איך עוד נעזור לעם הזה, בשנת 1940? אנחנו, יתומים; איך עוד נציל, איך נגיע?
ומשך כך, תחת שלטונם של הקומוניסטים ולעיני הנ.ק.ו.ד והקומוניסטים היהודיים המוכנים להלשין – אנחנו עמדנו פס שחור, בגלוי, לעיני כל. כך אנחנו מתאבלים על הנשיא, על ראש בית"ר, על מורנו ורבנו, על נושא תקות ישראל, שעליו כתב נשיא ישראל והיום נותק כינור הפלאים שנועד להיות הראשון בישראל.
