במאמר זה בגין מתאר את המצב הנוכחי בארץ ישראל בפני הקהילה היהודית ברומא. הוא נשלח לרומא על מנת לשאת הרצאות בנושא זה ומעלה את תחושותיו הנסערות כשעומד מול שער הניצחון. לאחר ההרצאה, נשאל בגין לגבי ההגעה לשלום – איך מגיעים לשלום או למשא ומתן עליו? שהרי הערבים מסיבים קשיים רבים בעניין זה ואין אף תכנית ישראלית אחת, אשר עמה מוכנים הערבים לעשות שלום. לעומת זאת, נודע מדברי שר החוץ כי הממשלה בירושלים ויתרה על השלום כעל מטרת המדיניות הלאומית, שנקבעה בכל קווי היסוד. ובמקום חוזה שלום, מציעה הממשלה אי-לוחמה, או ביטול מצב המלחמה תמורת נסיגות עמוקות בכל הגזרות. בגין, כתגובה לכך, מסלף את דברי שר החוץ אשר אינם נכונים לדעתו. בנוסף, הוא מתאר את תחושותיהם של הנוער היהודי באירופה, על רצונם לעזור לעם היהודי, על התרבות הקומוניזם והרגשת הניכור של הנוער היהודי באירופה. ולמרות כל התחושות הנ"ל – בגין אומר שאין להתייאש. יש להסביר. אפשר להציל את בנינו, גם הטוב מופיע לצד הרע. הנוער בא, מקשיב, שואל, רוצה לדעת. חלק ממנו הבטיח: נפעל, לא נשב בחיבוק ידיים. המבוגרים, הוותיקים צריכים – העיקר, גם רוצים – לעזור.