בראשית נאומו בגין מתיחס לאירועים בעולם – המהפכה האסלאמית באיראן, והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. בגין מסביר האירועים האלה, והזרמת נשק סובייטי למדינות האזור, נדונו בפגישתו עם סאדאת. בגין מסביר שעדיין מתקיימות שיחות בנוגע לאוטונומיה לתושבי יהודה שומרון ועזה, וכן, לעניין הנורמליזציה ביחסים עם מצרים, לענין מעברי גבול ושגרירים
בגין מגיב להצעת אי האמון בממשלה שהוגשה בשל דחייה בפינוי אלון מורה. בגין טוען שבית המשפט פסק לפנות שטחים מסוימים עד סוף נובמבר, והם פונו, לגבי שאר השטחים, הפינוי יתבצע כשתסתיים בנית הישוב בהר-כביר, שהתעכבה ואז יועברו אליו כל המתנחלים מאלון מורה.
בגין טוען שאין אמת בטענות כאילו חלוקת ירושלים עומדת לדיון, ולמעשה על סעיף זה כמעט התפוצץ המו"מ בקמפ-דיוויד. בגין מבהיר כי האוטונומיה לערביי יהודה שומרון ועזה, לא מהווה הסכמה למדינה פלשתינאית, כי ישראל הדגישה שהריבונות שלה תשאר בשטחים אלה על מנת לשמור על בטחונה.
בגין מגיב לדבריו של חבר הכנסת עמית, וטוען שהממשלה לא שוקטת בנוגע לאירועים בעולם היכולים לסכן את ישראל. בגין מציין שלא ניתן להגיד שהשלום שנחתם עם מצרים הוא רופף, כי יש עדיין שיחות והתקדמות בנוגע לערביי ישראל, ויש 'נירמול' ביחסים בין המדינות. בגין טוען שהיחס של האו"ם כלפי ההסכם מפתיע, שכן זה ארגון שאמור לגנות מלחמה דווקא מגנה את השלום. בגין טוען שלמרות טענות האו"ם כלפי הציונות, ראינו מה קורה לעם הזה בלי מדינה, וכמו בעבר, גם על האירועים האחרונים המדינה נתגבר.
בגין מודיע על חילופי תפקידים בממשלתו. בגין טוען שאין מקום לדיונים גדולים על הסכם השלום עם מצרים כי הוא כבר נחתם, ועכשיו הוא בשלבי ביצוע. בגין טוען שהאידיאולוגיה הפלשתינאים, כפי שמכנים אותה, שמופיעה בצ'רטר הפלשתיני, מטרתו היא לא אידיאולוגיה אלא משהו שחייבים להלחם בו. בגין משווה את האמנה ל'מיין קאמפף". בעניין מצוקת הדיור בגין מציין הממשלה עשתה ותמשיך לעשות למען שיפור המצב. בגין מסביר שהמצב הכלכלי הבעייתי הוא שילוב של קשיים קודמים וכתוצאה מהשינויים הבינלאומיים, אך כבר היו זמנים קשים יותר, גם את אלה נעבור.
